לפי ההגדרה הרפואית-פסיכולוגית, פדופיליה זו הפרעה בעוררות המינית בקרב מבוגרים (בעיקר גברים) שמתבטאת בדחף מיני יוצא דופן- משיכה מינית בעיקר או רק לילדים ולנערים צעירים עד גיל 13. בספרות האבחון לבריאות הנפש, פדופיליה מוגדרת כהפרעה נפשית, ואדם עם משיכה פדופילית נקרא "פדופיל".
התנהגות הפדופיל היא מחוץ לנורמה ונחשבת כסטייה מינית. פדופיליה משבשת את ההתנהלות התקינה של חיי הפדופילים, והיא עלולה להביא אותם לידי פגיעה בהם עצמם או באחרים, כלומר בילדים. מכיוון שהקורבנות של מעשי פדופיליה הם ילדים חסרי ישע, הנושא זוכה ליחס רב בחוק, במשפט ובתקשורת.
בשנים האחרונות פדופילים רבים מוצאים את רשת האינטרנט ככר נוח לפעילותם בשל האנונימיות שלה. כך שהיא מאפשרת להם גם לתקשר עם קטינים, גם ליצור קשר עם פדופילים נוספים, גם מרחב לשיתוף ודיון בתחושות ורגשות וגם מקום בו ניתן להפיץ את התוכן הפדופילי.
מאפיינים
כדי להגדיר באופן מדויק מהי פדופיליה, ישנם מספר מאפיינים לבחינת הנושא:
- המשיכה המינית מופנית לילדים קטנים או לבני נוער בתחילתו של גיל ההתבגרות.
- המשיכה המינית באה לידי ביטוי בעיקר כלפי ילדים או כלפיהם בלבד.
- המשיכה המינית לילדים היא יציבה ונמשכת לאורך זמן, והיא אינה דבר רגעי שחולף במהרה.
אדם שחלות עליו ההגדרות של מאפייני הפדופיליה נמצא בגיל 16 לחייו, והוא נמשך לילדים שצעירים ממנו בחמש שנים לפחות. כמו כן, ההגדרות המצוינות מעלה חלות גם על מבוגרים. במקרים שבהם אנשים מבוגרים נמשכים לילדים מבחינה מינית, נהוג לחלק אותם לשלוש קטגוריות שונות:
- פדופילים
- סרוגייט – הילדים משמשים כאובייקטים חלופיים לאובייקטים מיניים מבוגרים שאינם נמצאים בסביבה או שאינם זמינים.
- סדיסטים – אנשים שחשים ריגוש מיני כתוצאה מגרימת סבל לילדים או כתוצאה מהמחשבה על גרימת כאב לאחר.
כיום משתמשים במושג "פדופיל" תוך הכללת כל סוגי עברייני המין כלפי ילדים, אך לא נכון לעשות כך מכיוון שישנן הגדרות שונות לאותם אנשים ולא כולם מוגדרים כפדופילים. למרות זאת, לפי החוק, לא משנה לאיזו קטגוריה משתייך האדם שנוהג לנצל ילדים מבחינה מינית, הדבר נחשב לבלתי חוקי במרבית המדינות בעולם.
גורמים לפדופיליה
הגורמים להתפתחות הפרעת הפדופיליה אינם ידועים עדיין. ישנן תיאוריות פסיכולוגיות שרואות בפדופיליה כהפרעה שנגרמה בעקבות כישלון בהשלמה של השלבים ההתפתחותיים אצל האדם הדרושים כדי להגיע לשלב של מיניות בוגרת. התיאוריות מדברות במיוחד על קושי גדול בהשלמת השלב ההתפתחותי אדיפאלי בצורה תקינה (העדפות של הורה אחד על משנהו בגלל מינו). מחקרים פסיכו-ביולוגיים שנערכו בנושא מצאו שהפדופיליה יכולה לנבוע מבעיות נוירולוגיות, מרמות גבוהות של הורמונים או מבעיות כרומוזומליות, אולם לא נמצא קשר סיבתי מוכח בינן לבין התפתחות הפרעת הפדופיליה.
יש סימנים שיכולים להעיד שקיימת העברה של הפרעת פדופיליה במשפחה, אך עדיין לא ברור האם היא העברה גנטית או נרכשת. ישנו כיוון נוסף, אולם גם הוא עדיין לא הוכח, לפיו פדופיליה יכולה להיגרם מהיסטוריה של התעללות מינית בשנות הילדות.
טיפול
- טיפול פסיכותרפי – זוהי השיטה המקובלת ביותר לטיפול בהפרעה. הפדופיל מנסה להבין את מאורעות חייו ואת התפתחותו האישית, כדי לאתר את ההפרעה ולהבין את מקור התפתחותה. הפדופיל מודע למצבים בהם הוא מתקשה לשלוט בדחף המיני. הפדופיל יכול לשקם את ההערכה העצמית שלו ולמצוא דרכים אלטרנטיביות ומקובלות יותר כדי להגיע לסיפוק מיני.
- טיפול רפואי – שימוש בתרופות אנטי-אדרוגניות שמפחיתות את רמת הטסטוסטרון, והן יוצרות תהליך דמוי סירוס כימי. ישנן תרופות שדואגות להפחתת הליבידו- דחפים ויצרים מיניים.
- טיפולים מקובלים פחות – ישנם טיפולים בהפרעת הפדופיליה שעדיין נעשה בהם שימוש בחלק מהמדינות, אם כי באופן נדיר. טיפול אחד נעשה בעזרת מכות חשמל בכל פעם שהפדופיל חושב על פעילות מינית אסורה. טיפול נוסף נעשה בשיטה פסיכו-כירורגית שהיא כריתת אונה. השיטה כמעט ואינה ישימה כיום והיא אסורה במדינה אחדות.